גיבורים על הקצה: כשמכונת המלחמה שוחקת את הלוחם – וגם שופטת

מאת: עו"ד איילת השחר סיידוף, מייסדת וראש תנועת "אימהות בחזית"

בתקופה האחרונה אנו עומדות נדהמות וזועקות נוכח העדויות המצמררות המגיעות אלינו מכל עבר. עדויות קורעות לב שמצטברות, אחת על גבי השנייה, וחושפות בפנינו את השחיקה הבלתי נתפסת של לוחמי צה"ל. אלה אינם נתונים יבשים על נייר; אלה זעקות שבר של בנים ובנות, ילדינו אנו, שרק סיימו את שירותם הסדיר והושלכו בחזרה, ללא רחם וללא נשימה, אל תוך תופת המילואים. סיפורים אלה מדגישים את המחיר הכבד מנשוא שגובה המציאות הביטחונית המתמשכת, ומעלים זעקה אדירה על יחס בוגדני של המערכת כלפי אלה הנושאים בנטל – יחס שמגיע, למרבה החלחלה, גם לכדי ענישה משפילה.

קחו לדוגמא את המקרה של לוחמי מחזור אוגוסט 2022. אלה הם צעירים בני 21 בלבד, שרק לפני רגע עשו שירות סדיר ארוך ומפרך, שכלל למעלה מ-600 ימי לחימה אינטנסיביים בתוך רצועת עזה. טרם הספיקו להוריד את מדי א' ולטעום ולו מעט מחיים נורמליים, וכבר נזרקו חזרה אל האש, לארבעה חודשים נוספים של גיהינום. אך הסיפור, למרבה הצער, אינו נגמר כאן. בחודשים האחרונים לשירות המילואים הזה, אנו, האימהות, עדות לזעקותיהם הנואשות, לתחינותיהם לעבור לתפקידי עורף, להתרענן, פשוט כי הם אינם יכולים עוד! קולם, קול של תשישות פיזית ונפשית איומה, נשמע היטב, אך נתקל באוזניים אטומות ובלבבות אבן.

ועוד מקרה , מצער עד עמקי נשמתי, שמוסיף כתם שחור לתמונה העגומה הזו: זה של שני לוחמי נח"ל. לאורך חודשים ארוכים, הם אלו שהיו שם בחזית, תחת עומס פיזי ונפשי בלתי נתפס. שבועות על גבי שבועות ללא הורדת נעליים או קסדה, במצב מתמיד של מתח גבוה, תוך סיכון חיים יומיומי. רחוק מכל מה ומי שהם מכירים ואוהבים, כשנשחקה יכולתם לתפקד ביעילות ובבטחה, כשהגוף והנפש זעקו "די!", הם פנו בתחינה לצאת להתרעננות ולעבור לתפקיד עורפי. אך בקשתם לא רק שנדחתה בבוז – הם נשפטו והוחלט לעצור אותם. ענישה! על מה? על תשישות? על אנושיות?! גרוע מכך, מאחר ורק ביום רביעי הקרוב הם יגיעו לכלא עשר, את השבת והחג הם יעשו בבסיס, תחת תנאים קשים, בטרם ייכלאו. האם כך אנו מתייחסים לגיבורינו? האם זו הוקרת התודה המבישה שמגיעה למי ששומר עלינו? זו בגידה באמון!

השחיקה: מציאות קשה ומתמשכת

הסיפורים הללו, ועוד רבים כמותם, הם רק קצה הקרחון של תופעת השחיקה העמוקה הפוגעת בלוחמים שלנו. מדובר במצב בו הגוף והנפש מגיעים לקצה גבול היכולת, בעקבות חשיפה מתמשכת ללחץ, סטרס, ודרישות פיזיות ונפשיות קיצוניות. חיילים אלה אינם מכונות. הם בני אדם, בשר ודם, בעלי גוף ונפש שאינם חסינים מפני קריסה. היעדר זמן להתאוששות, התמודדות עם חוויות קשות, והתמשכות הסיכון מובילים לפגיעה ביכולת התפקודית, במוטיבציה ובבריאות הנפשית. חשוב לזכור כי שחיקה זו אינה עניין אישי של חולשה, אלא תוצאה ישירה של עומס בלתי נתפס, הנתון באחריות המערכת. זו לא אשמת הלוחם! זו אשמתה המובהקת של המערכת, שמתעלמת באטימות מוחלטת מהקווים האדומים, ודוחפת את ילדינו אל מעבר ליכולת האנושית.

תמרור אזהרה שהוצב כבר לפני שנה: בג"ץ נגד השחיקה

הזעקה כנגד השחיקה אינה רק חדשה לנו בתנועת "אימהות בחזית" – היא זועקת לשמיים, והיא נשמעת היטב כבר זמן רב! למעשה, כבר לפני כשנה, הגשנו בג"ץ כנגד מדיניות ההתנהלות המביאה לשחיקה כה עמוקה בקרב לוחמים ומפקדים. ההבנה המצמררת כי המערכת מתייחסת ללוחמיה כאל גיבורי על בלתי ניתנים לשבירה, התגבשה כבר אז. זו אשליה מסוכנת! אני שואלת, ואנו, האימהות, שואלות שוב, בקול רועם וצלול, שחייב להישמע: מה קרה לצבא הזה? איך הפך הצבא שלנו, צבא העם, למכונה חסרת רחמים שמתייחסת לחייליה ומפקדיה כאילו היו מכונות, חסרי גבולות, שלעולם לא ישברו או ישחקו? צבא שנוהג כך בלוחמיו, שמתאכזר לילדים בני 21 שזעקו "אינני יכול עוד!", הוא צבא שאיבד מזמן כל זכות להתהדר בתואר "הצבא המוסרי בעולם". המוסר מתחיל בהגינות הבסיסית ביותר, באכיפה שווה לכולם, וביחס אנושי למי ששופך את דמו למעננו. הלוחמים האלה אינם צריכים לבקש – הם חייבים לקבל את כל מה שהם זקוקים לו: תמיכה, התרעננות, ויחס הוגן ומכבד.

הגיע הזמן! עם ישראל, ממשלת ישראל, וצה"ל – עליכם להתעורר! עליכם להבין כי גיבורינו אינם חסינים! עליכם להכיר במחיר האנושי הבלתי נסבל של המלחמה המתמשכת, ולפעול באופן מיידי ונחרץ לעצירת הלחימה, כדי להבטיח את שלומם הפיזי והנפשי של לוחמינו בעתיד. אחרת, אנו, האימהות, מתריעות: אנו עלולות למצוא את עצמנו עם דור שלם של לוחמים שבורים, שחוקים, מותשים ופגועים, שישלם מחיר אישי כבד מנשוא, והחברה כולה תשלם את מחיר כשירותם המבצעית ואת המחיר החברתי הבלתי נסלח של הזנחתם! לא נשתוק עוד!